"מלאי את הקונכיה שלך בשברי זכוכיות מכל הצבעים, כך שהשמש תשתבר ותקרין מאורה אליך, אולי אז אוכל לקבל ממך חיוך..."
כך הוא כתב לי ואני קיפלתי את הניר והפכתי אותו לסירת אוריגמי, הנחתי בעדינות על מי הנחל, שזרם בפארק והבטתי איך המים מערסלים אותה בעדינות אל הלא ידוע, משחררת אותו ממני ואילך. אני לא אוהבת, שמנסים לעצב אותי, אחרת ממה שאני יודעת להיות, גם אם הקונכיה שלי מלאה בדברים אחרים ולפעמים רק בפנינה.
"נערה עם עגיל פנינה", נזכרתי בסרט שראיתי, על שוליתו של הצייר ורמיר, שהניחה לו לנקב את תנוך אזנה, כך שהעגיל בו סימן אותה, כשפחתו, יתאים לציוריו. אבל לי אין עגילים ואני מציירת את ציורי בעצמי.
הסירה נעלמה מעיני ומבטי שניסה להאחז בצלליתה, נשאר תלוי ובוהה בחלל. הוצאת מתיקי תפוח וכרסמתי בו עד תום. גם את המקטרת שלי הוצאתי והחילותי לפטם אותה בטבק החדש שרכשתי לאחרונה, הצתתי ופמפמתי. אני אוהבת את ריחו החריף-מתקתק של הטבק ויכולתי לעשן ללא מפרע. הרגשתי קלילה ומשוחררת.
אולי אף יותר מדי. מזג האויר השתנה והלחות החלה להעיק. בגחמת פתח התפשטתי ונכנסתי לטבילה קצרה במים. הנעימות פשתה בי ועטפה את כולי. תחושת החום התחלפה בקרירות מענגת והאמת היא, ששכחתי את עצמי ואבדתי את חוש הזמן. כשהחלטתי לצאת מהמים, השתנה מזג האויר והפך מעונן.
מהרתי להתלבש, לא היה סיכוי להתיבש והבגדים שנדבקו לגופי נראו כעור שני. ידעתי שבית תה נמצא בחלקו המרוחק יותר של הפארק והחלטתי לשים פעמי לשם, מן הסתם תייבש הרוח את שארית הרטיבות.
בית התה התגלה, כמרוחק הרבה יותר ממה שחשבתי והרוח לא מילאה את ציפיותי. גרוע מכך, הגשם שהחל לרדת, חלחל אל תוכי, עמוק לתוך עצמותי ואני מניחה שנראתי כשיה תועה, כשהגעתי לבסוף אל דלתו הנעולה.
ישבתי על סיפה, רטובה וללא עגיל פנינה וניסיתי לפמפם את מקטרתי מחדש. הטבק ששמרתי עטוף היטב, נאות להתעורר ואני מצאתי עצמי, בפעם השניה באותו יום, מעשנת ובוהה במים שחולפים.
מי שכותב שירה, מתעלס בה בכל מצב. גם כשאינו מתנה איתה אהבה.
